הדרן הרבי על מסכת כתובות

לחיות עם ארץ ישראל
זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, ביקר בארה"ב הרב משה אדלר, שכיהן סגן יו"ר המועצה הדתית בירושלים, ונפגש עם הרבי ביחידות.

הרבי שאל אותו היכן הוא גר, וענה שהוא גר ב"שיכון הרבנים" ברוממה. הרבי המשיך ושאל איפה הוא מתפלל בשבת, והוא ענה שהוא הולך להתפלל בכותל המערבי, כפי שנהגו אז רבים ללכת בשבת לכותל.

ואז הרבי שאל: "אתה הולך דרך הרחובות שרי ישראל ומלכי ישראל ודרך רחוב מאה שערים, או דרך הרחובות ירמיהו, בר אילן ושמואל הנביא"? הרב אדלר השיב: שהוא הולך דרך רחוב מאה שערים עד הסוף.
מיד אמר לו הרבי: "דע לך, שעדיף לך ללכת דרך ירמיהו, בר אילן ושמואל הנביא ומשם דרך שער שכם לכותל. אמנם בהתחלה זו קצת עלייה, אבל בהמשך הדרך יותר קלה מהדרך שאתה הולך בה. תבדוק את זה ותראה".

הרב אדלר סיפר על כך בהתפעלות גדולה. זה הרי מדהים; הרבי מעולם לא ביקר בירושלים, או בארץ ישראל בכלל. איך הוא ידע לתאר בפירוט כזה את רחובות ירושלים, והכיר אותה טוב יותר ממי שישב וגר בעיר?

(מתוך ראיון עם הרב יהושע מנחם פאלק, לשעבר ח"כ וסגן ר"ע ירושלים, לעלון "קרוב אליך" שי"ל לש"ק קרח, ג' תמוז תשע"ח עמ' 16)

הדרן על מסכת כתובות – קצר

איך יצאו אמוראים מבבל לארץ ישראל?

א. במסכת כתובות קרוב לסיומה (קי, ב – קיא, א) איתא:
"דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז, כב) "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתם נאם ה"'
ומפרש רש"י: "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד".
ובהמשך העמוד: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל – כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות".

ב. וצריך להבין, כפי שהקשו במפרשים, הרי מצינו כמה אמוראים שעלו מבבל לארץ ישראל!
עד שרבותיו של רב יהודה עצמו (בעל המימרא), והם רב ושמואל , למדו בתחילה בבבל ומשם עלו לארץ ישראל, ואח"כ חזרו לבבל. ולכאורה לפי שתי מימרות הנ"ל – היה אסור להם מתחילה לעלות מבבל לארץ ישראל, ואח"כ היה אסור להם לצאת מארץ ישראל לבבל.
וקשה לומר, שכל אלה שעלו לארץ ישראל, ובפרט רב ושמואל, חולקים על ר' יהודה (או על דברי ר' יהודה אמר שמואל) . ובפרט, שלמרות כל אלה פוסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה הי"ב) "כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות" (וכפירוש הכסף משנה, שזה כולל לארץ ישראל).
ג. ויש לומר הביאור בזה:
מכיוון שאיסור היציאה מבבל לא"י (ולשאר הארצות) הוא כמו איסור היציאה מא"י לבבל, "כשם שאסור . . כך אסור" – מובן שיש בזה את אותם ההיתרים שיש באיסור היציאה מא"י, כפי שהרמב"ם פוסק (שם הלכה ט') שמותר לצאת "ללמוד תורה כו' וכן הוא יוצא לסחורה", ואם כן, גם בעליה מבבל לא"י (והיציאה לשאר הארצות) אם הוא כדי ללמוד תורה ולסחורה וכיו"ב הוא הדין שמותר.
אולם:

א) מכיוון שאין זה אלא היתר לצורך מטרה, הנה כשם שגם מי שיוצא מארץ ישראל בתנאים המותרים הוא עדיין נשאר "בן ארץ ישראל" וחייב לחזור – כך גם העולה מבבל לארץ ישראל בתנאים המותרים נשאר "בן בבל" (מחמת הבחירה בבבל כמקום הגלות) וחייב לחזור.

ב) יש חילוק במטרת היציאה: כשיוצא לסחורה, יש לדבר קיצבה שכשהוא מרוויח די הצורך עליו לחזור. משא"כ כשיוצא ללמוד תורה אין לזה קיצבה, וכל זמן שניתווסף אצלו בלימוד התורה מותר לו להישאר בארץ ישראל.

ועל פי זה מובן בפשטות מה שכמה אמוראים עלו מבבל לארץ ישראל, וגם מובן, שאלו שנשארו שם בקביעות הוא כי זה מה שהיה נדרש לפי אופן הלימוד שלהם.
אמנם רב, וכן שמואל, אף שגם הם עלו מבבל לא"י כדי ללמוד תורה, הנה ברגע שכבר קיבלו בלימוד התורה מרבי וחבריו בשלימות – היו חייבים לחזור לבבל (ראה יומא (פז, ב) ברב: "דליזיל ולגמר אורייתא בבבל").
ויש לומר הטעם לכך: שבארץ ישראל אמנם היה יתרון בחריפות ובקיאות בתורה ("סיני"), אבל בבבל היה יתרון בעיון (ופלפול התלמידים), גם לגבי תורת ארץ ישראל .

מבוסס על: נקודה קצרה מהדרן על מס' כתובות, לקוטי שיחות חלק ח"י, מסעי שיחה ב (עמ' 399 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 430 ואילך).